פטריות בישראל

מדריך קצר למיני הפטריות השכיחים ביותר בארץ

בדיווחים מהשטח ובבקשות לעזרה בזיהוי, שאנחנו מקבלים בפורום, מופיעים תיאורים ותמונות של מאות מיני פטריות. אך כמה עשרות מינים השכיחים ביותר, או, יותר נכון, אלה המושכים ביותר את תשומת לבם של המלקטים, חוזרים על עצמם שוב ושוב בשאלות לגבי זיהויים. החלטתי לאסוף במדריך הקצר הזה קרוב לחמישים מינים שכאלה. סביר להניח, שבשטח צומחים מיני פטריות לא פחות שכיחים, אך מסיבות כלשהן - משום גודלם הזעיר, או הרגלי הגדילה שלהם, הם נשארים חבויים מעיני המלקטים.

דגשים נוספים שבמדריך הזה הם על תכונות מאפיינות של מיני הפטריות, שניתן לזהותן בשטח, על הדרכים להבדיל בין פטריות כפילות. וגם מידע על האטימולוגיה של שמות הפטריות ברוסית ובעברית. וזאת משום שלעתים קרובות פטריה מקבלת את שמה בזכות תכונה כלשהי המאפיינת אותה וכך שם הפטריה כבר מהווה רמז לזיהוי הנכון.

לקבלת מידע מפורט על פטרייה ברשימה, הקליקו על התמונה שלה כדי לעבור לדף התאור המורחב.

ושוב אנו מזכירים שום מגדיר או ספר מקצועי אינו נותן מאה אחוז וודאות בזיהוי פטרייה שאינה מוכרת לכם. אם אינכם בטוחים בזיהוי - השאירו אותה בשטח, אל תסתכנו. אספו מידע על מיקומה ואופן גדילתה, צלמו אותה למטרת זיהוי או שימו אותה בכלי קיבול מאוורר (עדיף שקית נייר או קופסת רשת) והעבירו לזיהוי על-ידי מומחים לפטריות.

מילת מבוא:

בשנים האחרונות תפס ליקוט הפטריות תאוצה בארץ, כל חורף מאות מלקטים יוצאים ליער עם סלים ושקיות, כדי למלא אותם באוצרות הטבע הטעימים והנחמדים. שנה אחרי שנה אנו פוגשים בחורשות הארץ מיני פטריות רבים וחלקם בכמויות מרשימות. מלקטים וותיקים בשטח, אשר זוכרים, איך נראו חורשות הארץ בעונת הפטריות לפני 30-40 שנה מציינים, שהכמות של ארניות ופטריות נפוצות אחרות, הצטמצמה מאז. אני זוכרת את הטבע של אוקראינה, בה גדלתי. זוכרת שטחים של יערות הנפרשים על פני מאות קילומטרים. רבבות של אנשים יוצאים שם לליקוט פטריות בכל שנה ואף פעם לא היה מחסור בפטריות, לכן זה קצת מוזר לשמוע, שליקוט פטריות יכול להפחית את הכמות שלהן. באוקראינה אף פעם לא חשבתי על זה ולא נתקלתי בבעיה מסוג זה . בכל זאת, בהשוואה לאוצרות הטבע השופעים של אוקראינה ושל רוסיה, שאנחנו הכרנו, שטחי החורש הטבעי והנטוע בישראל מוגבלים ומצומצמים וכל פגיעה בהם משפיעה על מערכות חיים טבעיות ומעגלי חיים נרחבים. וכמו תמיד גם כיום האחריות שלנו היא להמשיך לשמור על האיזון שבטבע. אל תלקטו פטריות בכמויות מופרזות, אל תשברו ואל תרמסו פטריות, שלא נראות לכם אכילות וטובות, אל תוציאו את הפטרייה מהאדמה יחד עם גושי אדמה וחלקים של התפטיר שלה, אל תשאירו שקיות, בקבוקים וזבל בשטח היער. התיחסו לטבע בכבוד, דאגו לו ושמרו עליו כפי שהוא דואג לנו ושומר עלינו כבר מליוני שנה.

למרות שמבחינה מדעית יש חילוקי דעות לגבי אופן הליקוט הרצוי של פטריות – האם לחתוך אותה בבסיס הרגל או לעקור אותה מהאדמה בשלמותה – אני ממליצה לחתוך ולא לעקור אותה שלמה. וזאת משתי סיבות. הסיבה הפרקטית – כאשר חותכים את שורש הפטרייה, מגלים מיד, האם הרגל שלה מתולעת, רקובה, או שהיא מוצקה ונקייה מתולעים. מלבד זאת, ישנן מיני פטריות, המושרשות די עמוק באדמה וקשה להוציא אותן מבלי לפגוע במבנה הפטרייה ולפעמים גם בקורי התפטיר ובשכבת האדמה שמסביבה. לכן, מומלץ מאוד לחתוך את הפטרייה מהשורש ולבדוק את מצבה. אם שכבת הספוג של הארניה נראית לכם כהה וספוגת מים, סביר להניח, שהיא כבר לא טרייה ויש בה תולעים. הסירו את הספוג, בדקו את בשר הפטרייה. ואם היא לא טובה לליקוט, השאירו את השאריות שלה בשטח. הנבגים שלה יתפתחו לתפטיר חדש שיצמיח בבוא הזמן גופי רבייה חדשים. כאן המקום ברצוננו לספר ולהמליץ על המגמה ההולכת ומתרחבת של לקטים המנקים את הפטריות כבר בשטח הליקוט. כך, רבים מן הנבגים (בעיקר של אורניות וגושיות) נשארים בשטח ולא הולכים לאיבוד בפח הזבל הביתי, אלא מתפזרים בשטח הטבעי שלהם ומוסיפים לתפוצה של הפטרייה בשנה הבאה.

כמה מילים לגבי המינוחים, שניתן לפגוש במאמר זה:

מיקולוגיה - המילה, נגזרה משתי מילים מן השפה היוונית העתיקה: "פטריה"+"מדע", ופירושה "מדע הפטריות", תחום של ביולוגיה העוסק בחקירה ולימוד בנושא פטריות.

מין, סוג ומשפחה של פטרייה - אלה יחידות דירוג בתוך המערכת הטקסונומית של ממלכת הפטריות. לא אסבך את הקוראים או את עצמי בהגדרות מיקולוגיות מורכבות של הסיווגים האלה . אנסה להסביר אותן בצורה פשוטה יותר. כפי שניתן לראות, שמה של כל פטרייה הנמצאת ברשימה שלנו, מורכב משתי מילים - שם עצם ושם תואר. ניקח כדוגמה את השם ישעורית אדמתית. שם העצם "ישעורית" הוא שם הסוג של הפטרייה ומשייך אותה לסוג ישעורית, שמכיל בתוכו מינים רבים - ישעורית מרה, ישעורית סדוקה ואחרים. שם התואר "אדמתית" הוא שם של המין הספציפי. כלומר, הסוג מכיל בתוכו קבוצה של מינים, שיש להם מספר תכונות משותפות ( לא נכנס כאן לפירוט התכונות האלה). כמו כן, הסוג ישעורית ומספר סוגים נוספים: משפכנית, שחרחרית, אחלמית וכמה אחרים, אשר גם מאופיינים על-ידי בסיס משותף ותכונות משותפות כלשהן, נכללים כולם בתוך משפחת הישעוריתיים.

מלבד שלושת הסיווגים האלה, קיימים מספר סיווגים נוספים שאינם רלוונטים למאמר שלנו.

גוף הרביה - זה, בעצם, אותו חלק של אורגניזם הפטרייה, שידוע לנו כ"פטריה".

התפטיר דמוי חוטים או קורים לבנבנים דקים, שממנו צומחים גופי הרביה הצעירים, בדרך כלל חבוי בתוך האדמה, העץ או כל מצע אחר שגוף הרביה צומח עליו.

*קטעי המידע המסומנים בכוכבית, נלקחו מתוך עבודתו של אלקסיי מיאסניקוב על פירושי שמות לטיניים ויווניים של פטריות, שפורסמה באתר רוסי מקצועי בנושא פטריות Грибы Калужской области

תודה מכל הלב לרוני איז'אק, על ההגהה והעריכה של הטקסט העברי, וגם על השאלות, ההערות, התיקונים וההוספות, שבזכותם הטקסט הפך לאיכותי ומעניין

ארנייה מצויה שנה אחרי שנה זוכה באליפות הפטריות השכיחות והמקובלות ביותר בישראל. כל חורף, למשך כל עונת הגשמים, מאות מלקטים חוזרים הביתה עם שלל רב של ארניות שאספו בחורשות אורנים ברחבי הארץ, כל חורף היא שוב מפתיעה בכמויות עצומות של גופי רביה חדשים.

מומלץ ללקט את גופי הרביה כשהם צעירים ומוצקים. ארניות בשלות הופכות לספוגות מים ומדולדלות, ולעתים קרובות בשלב זה כבר מתולעות. התולעים נכנסות דרך שכבת הנקבובים הספוגית לתוך בשר הכובע ולכן לפעמים הפטרייה נראית נקייה מתולעים בחתך של הרגל, אך כאשר מסירים את השכבה דמוית הספוג הנמצאת מתחת לכובע, מגלים אותן בשפע.

את שמה העברי קיבלה הפטרייה מפני שהיא יוצרת חיי-שותפות (מיקוריזה) עם עצי אורן וגדלה בחורשות אורנים. שמה הרוסי פירושו "שמנוני" ומתייחס למראה המבריק והשמנוני של כובע הפטריה.

‫נטופה ערבה היא אחת מפטריות המאכל המקובלות והאיכותיות. היא גדלה בעונת החורף בחורשות אורנים, אלונים וחורשות מעורבות, לעתים קרובות ביחד עם נטופה דורית הדומה מאוד לנטופה ערבה, אך לא ראויה למאכל. פטריות מסוג זה קיבלו את השם "נטופות" בגלל התכונה האופיינית להן - להפריש טיפות של נוזל סמיך כסירופ, כאשר הן נחתכות. השם הרוסי של הפטרייה מתפרש כ"ג'ינג'ית" או "אדמונית"  ובאמת, נטופה ערבה מאופיינת על-ידי צבע כתום-תפוז של גוף הרביה, המוריק בשפשוף ובחתך, ובמצב טרי הרגל מפרישה בחתך מיץ כתום סמיך. בנטופה דורית צבע המיץ הוא לבן, אך כשהפטריות גדלות בתנאים יבשים יחסית, קורה, ששני המינים לא מפרישים מיץ כלל. נטופה ערבה מרירה במקצת בטעמה, ונטופה דורית מרה-חריפה מאוד.‬

‫נטופה דורית דומה מאוד לנטופה ערבה. הפטרייה גדלה בעונת החורף בחורשות אלונים וחורשות מעורבות. אם נשווה אותה לנטופה ערבה, נראה שצבע גוף הרביה של נטופה דורית הוא בהיר יותר, קרם או צהבהב-עכור או כתום-חיוור ולא כתום-תפוז. שמה "דורית" מתיחס לטבעות או עיגולים שעל פני הכובע. אך עיגולים דומים מופיעים לעתים גם על כובעים של נטופות ערבות ולכן אין להסתמך על הסימן הזה בזיהוי של מין הפטרייה. הרגל שלה מפרישה בחתך מיץ לבן. טעמה חריף מאוד ולכן  נחשבת לבלתי ראויה למאכל. יש מלקטים, הטוענים, שלאחר יומיים של השריית הפטרייה במים היא נעשית ראויה לכבישה ולהמלחה, כי טעמה החריף נחלש עד נעלם.‬

‫נרתיקנית נאה דביקה היא פטריית מאכל גדולה ושכיחה, בעלת כובע חלק ומבריק המופיעה גם בחורף וגם בקיץ בשטחים פתוחים, במדשאות, בשדות חומוס וליד ערימות של קש וזבל. בשלבים המוקדמים של התפתחותו גוף הרביה שלה מעוגל ועטוף בצעיף הכללי הלבנבן, שמאוחר יותר נקרע ונשמר בבסיס הרגל בצורת נרתיק (ומכאן נובע שם הפטרייה). נרתיק כזה מופיע גם בגופי רביה של אמניתות, אבל להבדיל מהן, לנרתיקנית חסרה טבעת ושולי הכובע שלה מחורצים-מפוספסים במקצת. בתכונותיה אלה הנרתיקנית דומה יותר לפטריות מאכל נדירות יחסית מסוג Amanitopsis (*בתרגום מלטינית פרושו "נראת כמו אמנית") שגם שייכות למשפחת אמניתיים. אבל עדיין קיימת סכנה להתבלבל בין נרתיקנית לבין פטריות רעילות הדומות לה. לכן, אם אינכם בטוחים, שאתם מכירים את הפטרייה היטב ויכולים לזהות אותה בוודאות, אל תקחו סיכון. ממילא, לא כל המלקטים אוהבים את טעמה. בשלב בשל היא לעתים קרובות ספוגת מים וטעמה תפל, ובגיל צעיר, כאשר היא מוצקה יותר אך עדיין עטופה בצעיף בדומה לפטריות רעל צעירות מסוגים רבים, הסיכוי לטעות בזיהוי גדול.‬

קיבלנו בפורום שלנו שני דיווחים על תגובה אלרגית בעקבות אכילת נרתיקנית דביקה נאה. התסמינים של האלרגיה התבטאו בצריבה בחלל הפה והתנפחות, אדמימות וכאב הלשון עד למשך כמה ימים. לכן אם בכל זאת תחליטו ללקט ולטעום מהפטריות האלה, תהיו ערניים לכל שינוי במצבכם הבריאותי. תסמיני האלרגיה יכולים להתעצם בהדרגה לאחר אכילה חוזרת של הפטריות האלה.

אוזנית הכלך בקרב מלקטים  מברית המועצות לשעבר קיבלה את הכינוי "מלכת הערבה". זו פטריית מאכל טעימה ואיכותית, המתורבתת בישראל ובמקומות רבים בעולם. בתנאים טבעיים ניתן לפגוש אותה בעונת החורף בחורשות אורנים, בקרחות יער ושטחים פתוחים בקרבת הצמחים כלך מצוי או חרחבינה מכחילה. הפטרייה דומה במקצת למינים הראויים למאכל של ישעוריות ושחרחריות. ההבדלים האופייניים שלה הם הדפים הגולשים לרגל וצבעם לא לבן, אלא בז', קרם או חום-חיוור, ומרקמה האלסטי והמוצק. גופי הרביה של פטרייה זאת לעיתים מגיעים לגדלים מרשימים מאוד.

השם הרוסי של פטריות מסוג אוזנית פירושו "אביבית" וזאת משום שבטבע ברוסיה גופי הרביה הצעירים של האוזנית מופיעים לא רק בסתיו, בעונת הפטריות הרגילה, אלא גם בחודשי האביב.

‫קמרונית אדמדמה היא פטריית-דפים לא כל כך מוכרת, אך טובה למאכל  וטעימה למדי. קמרונית מופיעה בחורף בחורשות ארנים, מעדיפה לגדול לרגלי עצי אורן גדולים וותיקים. בתנאים לחים כובע הפטרייה מכוסה בשכבה רירית, אך בתנאים יבשים נעשה יבש וחלק בעל ברק משיי. תכונה אופיינית לפטרייה זו - בבישול ובהחמצה, צבעה החום-נחושתי הופך לצבע סגול-ארגמני-עז. הסתקרנתי לבדוק, ממה נגזר שם הפטרייה: "קמרונית", אם כן, המילה "קמרון" היא מושג מאדריכלות שמשמעותו היא "קשת"   וזוהי למעשה צורת הדפים של הפטרייה, עבים, דלילים וגולשים לרגל בצורת קשת קעורה.‬

פקועה יערית היא פטרייה עדינה ודקה יחסית השייכת לסוג הפקועות. כובעם של גופי הרביה הבשלים בדרך כלל נעשה שטוח ודק בהשוואה למיני פקועות אחרים. פניו חלקים וצבעו לבנבן או קרם-לבנבן, המצהיב במקצת בשפשוף. גם בשר הרגל מצהיב או מאדים במקצת בחתך או בשבירה. למרות זאת הפקועה היערית היא פטריית מאכל, ריחה הנעים, המזכיר ריח של אניס, שונה מהריח הדוחה של פקועות רעילות. אך יש לשים לב: הפטרייה אינה מומלצת לאכילה לאנשים בעלי רגישות מוגברת לאלרגיות. 

את שמה העברי הפטרייה קיבלה בזכות גדילתה בעונת החורף ביערות מכל הסוגים - בחורשות אלונים, אורנים ובחורשות מעורבות. שמה הרוסי של הפטרייה פירושו "פקועה חלקה/דקה" ומתיחס למראה ולמרקם של הכובע שלה. הפטרייה, שקיבלה השם הרוסי "פקועה יערית", בעברית מכונה "פקועת הארנים" - Agaricus silvaticus, כיוון שהיא מעדיפה לגדול בקרבת עצי אורן.

 

פקועה מצהיבה היא הכפילה הרעילה של הפקועה המצויה.  גם היא גדלה  בשדות, בגינות ובפארקים, לעתים מופיעה בחורשות איקליפטוסים. פני כובעה גם  הם יכולים להיות לבנים וחלקים או מכוסים בקשקשים כהים במקצת. ההבדלים העיקריים בינה לבין פקועות נאכלות: 1. ריחה לא נעים ומזכיר ריח של יוד או של תרופות. 2. בשרה מצהיב בחתך ובשפשוף, בבסיס הרגל הוא הופך לצהוב עז.

השם הרוסי של מין זה, בדומה לשמו העברי "מצהיבה", מתייחס לתכונת ההצהבה של הבשר. שימו לב לחתך הרגל של הפטרייה, שבתמונה.

 

פקועה מצויה - פטריית מאכל מצוינת, מוכרת ואהובה על כולם, הגדלה בשדות, בגינות ובשטחי מרעה לאורך כל עונת החורף. פני הכובע שלה לעתים חלקים ולבנים, אך יכולים להיות צהבהבים במקצת, חומים-בהירים ואפילו סדוקים בצורת קשקשים, במיוחד בתנאים יבשים יחסית. להבדיל מריחן הלא נעים של מיני פקועות רעילות, ריחה של הפקועה המצויה פטרייתי ונעים או כשל שקדים. צבע הבשר משתנה בחתך לגוון אדמדם או כתמתם במקצת.

קרוב לודאי שכל אחד מכיר את השם הרוסי של הפטריות האלה - כי הוא זהה לשם הצרפתי והמוכר: "שמפיניון". שבתרגום מצרפתית משמעותו פשוט "פטרייה". אינני יודעת בוודאות, מאיזו סיבה הפטרייה קיבלה את שמה העברי "פקועה". למרות שלא פעם פגשתי בשדות ובאחו פקועות צעירות,  היוצאות מתוך האדמה אל פני הקרקע, ובדרך פוקעות ומרימות באמצעות הכובעים החזקים שלהן גושים גדולים של אדמה.

‫גושית נאכלת היא פטרייה נוספת מסוג גושית, הנדירה מאוד בארצנו וכלל לא משנה את צבעה בחתך או בשבירה. בעקבות התכונה הזאת ובעקבות המוניטין שלה כשל פטריית מאכל משובחת ביותר, היא קיבלה שם רוסי שפירושו "פטרייה לבנה" - בהשוואה למיני גושיות אחרים, אשר מכחילים בחתך. הפטרייה הזו הרבה יותר נפוצה בטבע של ברית המועצות לשעבר ומוכרת היטב למלקטים. גושית צהבהבה קיבלה שם רוסי, שפירושו "פטרייה חצי-לבנה", שמעיד על כך, שעדיין זו פטריית מאכל מצויינת, אם כי פחות משובחת מגושית נאכלת, גם בגלל שצבעה משתנה מעט בחתך, וגם בגלל שבמצב טרי יש לה ריח לא נעים של יוד, שנעלם לאחר ייבוש או בישול.‬

‫*ברוסיה קיימת חלוקה של פטריות מאכל לארבע קטגוריות, לפי האיכות התזונתית והקולינארית שלהן. למשל, גושית נאכלת, נטופה ערבה וגביעונית נאכלת - שלושתן שייכות לקטגוריה הראשונה, שהיא הגבוהה ביותר. גושית צהבהבה שייכת לקטגוריה השניה, מן הסיבות, שכבר הזכרנו. גם ארניה מצויה ופקועה מצויה שייכות לקטגוריה הזאת. דוגמאות של פטריות מן הקטגוריה השלישית - חריפית, לבדית, גמצוץ.  דוגמאות לפטריות מן הקטגוריה הרביעית - אבקית, דיואית, קמרונית. הפטריות מן הקטגוריה הראשונה והשניה נחשבות לטעימות יותר ובעלות הערך התזונתי הגבוה ביותר. והפטריות מן הקטגוריה השלישית והרביעית נחשבות לפטריות פחות טעימות ובעלות ערך תזונתי נמוך יותר.‬

 

‫גושית השטן היא פטרייה נדירה יחסית, הגדלה בחורשות אלונים בעונת הגשמים, צבע הכובע חיוור והרגל לעתים מעובה ותפוחה מאוד. נכונה העובדה, שסכנת הרעלה מאכילת גושיות קיימת תמיד וחלקן אסורות למאכל ביחד עם אלכוהול. הגושית היא פטריית מאכל הנראית יפה ומפתה מאוד, אך דורשת זהירות מוגברת, ואינה מומלצת לליקוט על-ידי מלקטים שאינם מנוסים ביותר. ביחוד גושיות בעלות שכבת ספוג אדומה, אשר יכולות לגרום להרעלות קיבה רציניות ביחד עם אלכוהול או כאשר לא עברו בישול מקדים ארוך.‬

גושית לבנונית – עד כה  זו הגושית היחידה בארצנו שבפירוש אינה טובה למאכל. טעמה מר מאוד ואפילו פטרייה אחת כזאת המבושלת יחד עם פטריות מאכל טובות יכולה לקלקל את כל הארוחה. הפטרייה גדלה בחורשות אלונים בצפון הארץ. לרוצים ללמוד עליה יותר ולדעת לזהותה, מומלץ לצאת לחיפושים מיד לאחר הגשמים הראשונים - בדרך כלל היא הראשונה בין מיני הגושיות המופיעה בשטח. לפעמים ניתן לגלותה כבר בספטמבר. הפטרייה שונה מגושיות אחרות בצבעה החיוור, צהבהב-אפרפר-חיוור או חום-אפרפר-חיוור של פני הכובע ושל חלקה התחתון של הרגל.

‫גושית צהבהבה - פטריית מאכל מצויינת, הגדלה בעונת החורף בחורשות אלונים של צפון הארץ. התכונה האופיינית שלה היא שבשר הפטרייה כמעט ולא משתנה בחתך, לעתים מכחיל מעט מעל הצינורות, ובעל ריח של יוד. הפטרייה דומה לגושית לבנונית שאינה ראויה למאכל. בהתאם לשמה, גושית לבנונית חיוורת יותר בצבע גוף הרביה, ובשרה מכחיל בחתך כמו לרוב המינים מסוג גושית. תכונה נוספת המשותפת לפטריות מהסוג הזה - הוא המבנה האיתן והקומפקטי של גופי הרביה. בקרב דוברי רוסית נהוג להגיד על אדם בריא, חזק, שרירי ויחסית נמוך בגובהו, שהוא דומה במבנהו לפטריית-גושית.‬

‫גושית הזאב היא פטרייה גדולה, יפה ובולטת בשטח, הגדלה בחורשות אלונים בצפון הארץ. בדומה למיני גושיות אחרים הראויים למאכל, היא מצריכה בישול מקדים במשך 15 דקות לפחות (יש לשפוך את המים לאחר מכן!). בספרות הרוסית למין הזה יש שם נוסף - "גושית השטן הכוזבת" בגלל הדמיון שלה לגושית השטן, שפעם נחשבה לפטרייה רעילה ומסוכנת, ובגלל זה קיבלה את שמה המקורי הלטיני  "Satanas" שפירושו "שטן" מופיע גם בשם העברי שלה וגם בשם הרוסי. אולי גם צבעה האדום עז של הרגל ושל שכבת הספוג שלה התקשרו אצל המיקולוגים של פעם לדמויות של השטן, שלעתים מצוירות בגוונים אדומים לוהטים או על רקע אדום-לוהט של להבות הגיהינום.לאחרונה, בספרות המקצועית ברוסיה, אוקראינה, צ'כיה וצרפת הפטרייה החלה להופיע כנאכלת לאחר בישול מקדים, בדומה לגושיות אחרות. בכל זאת, היא אינה מומלצת לליקוט, כיוון שגם לאחר בישול שבוצע לא נכון או לא לאורך מספיק זמן, קיימת סכנת הרעלה.‬

‫גושית מעורקת היא פטרייה, הדומה מאוד לגושיות ופעם נחשבה כאחת מן הסוג, אבל לפי הסיווגים המעודכנים יותר הועברה לסוג Leccinum. וכרגע היא הפטרייה היחידה מסוג זה הידועה בארץ. גם היא גדלה בחורשות אלונים בצפון הארץ, אך אינה ממהרת להופיע. בדרך כלל היא מופיעה בשטח רק בינואר, לקראת סוף העונה. הסימנים האופייניים שלה הם: ‬‪1‬‫.קשקשים או יבלות קטנות, אשר מעניקים לרגלה מראה מחוספס או מעורק, במיוחד בפטריות בשלות. ‬‪2‬‫. בשר הפטרייה משנה את צבעו בחתך או בשפשוף, אך לא לכחול אלא לחום או שחור. באזור הכובע הוא לפעמים מאדים תחילה ולאחר מכן משחיר. בזכות התכונה האופיינית הזו ,קיבלה הפטרייה את שם המין הרוסי שלה שפירושו "גושית (לצינום) משחירה".‬

‫פינית מבאישה שמה אינו זקוק להסבר מפורט, כל מי שצופה לראשונה  בגוף הרביה הבשל  עשוי להזדעזע מצורתה של פטריה זו הנראית כאיבר מין זכרי שבקע מן האדמה. בנוסף לכך, הריח החזק, הדוחה של נבלה  "מבאישה", העולה מהשכבה הרירית המכילה את הנבגים הבשלים והמכסה את הכובע, מוסיף לדמותה "כריזמה" מיוחדת ומבאר את שם הסוג.  היצורים היחידים ביער, שאינם סותמים את האף ובורחים בהתקרבות לגופי הרביה הבשלים של הפינית, הם הזבובים, הנמשכים לריחה  ומפיצים את נבגיה על רגליהם. לעומת זאת, גופי הרביה הצעירים של הפינית אינם מסריחים ונחשבים לראויים למאכל. בשלב צעיר גוף הרביה דומה לביצה לבנבנה 4-6 ס"מ בקוטרה, בעלת תכולה ג'לטינית ירקרקה-צהבהבה. הפינית לא מצטיינת באיכות טעמה, אך ברפואה העממית של רוסיה היא נחשבת לפטרייה בעלת סגולות ריפוי יוצאות מן הכלל.  ‬

כישורית מרושתת נראית כמו יצור מכוכב אחר או חללית זעירה ומשונה, שבמקרה נחתה ביער. אך אם נחקור יותר בשלבי התפתחותה, נגלה דמיון רב בינה לבין הפינית המבאישה. בשלב הצעיר גם היא נראית כמו ביצה לבנבנה עם תכולה ג'לטינית, אך קטנה יותר. הנבגים הבשלים שלה גם הם נמצאים בתוך שכבה רירית ירקרקה ובעלת ריח דוחה, הנמצאת בתוך השקעים בחלק העליון של גוף הרביה. מלאכת פיזור הנבגים נעשית גם היא על-ידי זבובים הנמשכים לריחה המצחין של הפטרייה. הכישורית המרושתת אינה ראויה למאכל.‬

‫שם הפטרייה "כישורית" מגיע ממילה "כישור" על שם של מוט עץ, ששימש בעבר כציר לטוויית חוטים. צורתה של הפטרייה, שהיא בעלת מבנה גלילי עם התעבות במרכזו, נחשבת לדמוית כישור. גם השם המקורי הלטיני של הפטרייה, "Colus" פירושו "כישור".‬

‫אבקית רכה היא פטרייה לא נפוצה במיוחד, אך כנראה שהיא השכיחה ביותר בין האבקיות. היא גדלה בודדת או בקבוצות בחורשות אלונים ועצי עלים אחרים, בעונת החורף וגם באביב. בדומה למיני אבקית אחרים, הפטרייה נאכלת כל עוד בשרה מוצק יחסית ולבן. הפטרייה מתאימה לטיגון ולכבישה.‬

‫השם העברי של הפטרייה נגזר מהמילה "אבקה", כיוון שהנבגים הבשלים שלה יוצאים דרך פתח במעטה  גוף הרביה בצורת אבקה. השם הרוסי נגזר מהמילה "גשם" כי ברוסיה הפטריות האלה הגדלות בעונת הקיץ, נוהגות להופיע מיד לאחר ירידת הגשם. ‬

‫שיננית שטוחה - ככל הנראה, הפטרייה הזו שכיחה יותר ממה שנדמה לנו. לעתים קל לפספס אותה בשטח כיוון שגופי הרבייה שלה מושרשים די עמוק באדמה ומכוסים בשכבה של מחטים או של עלווה. והכובעים השטוחים, שצורתם לעתים אינה סימטרית וצבעם צהוב-עכור או חום-צהבהב, נראים כאבנים השקועות באדמה ולא כמו כובעי פטריות. הפטריה גדלה בעונת החורף, בחורשות מעורבות, בדרך כלל בצפון הארץ. מרקם בשרה הינו קשה יחסית, ביחוד בגופי הרביה הבשלים, וטעמו תפל ולאחר מכן הופך למר. מהסיבה הזו הפטרייה אינה מומלצת לליקוט, למרות שגופי הרביה הצעירים ניתנים למאכל לאחר בישול של 10-15 דקות. הסימן האופייני של השיננית הוא שכבת ההינומית, הנמצאת בחלק התחתון של הכובע, דמויית שיניים חרוטיות קטנות. בזכות התכונה הזאת הפטרייה קיבלה את שמה הרוסי, שפירושו "קפודית".‬

‫אמנית ביצתית היא פטרייה בשרנית, מאסיבית, לפעמים מגיעה לממדים מרשימים של גופי הרביה. הכובע יכול להגיע ל-‬‪30‬‫ ס"מ בקוטרו! היא נקראת ביצתית מכיוון שצורתו של גוף רבייה צעיר היא כשל ביצה לבנה, שלעתים מגיעה ל‬‪10-15‬‫ ס"מ בגודלה. הביצה היא בעצם הפטרייה הצעירה, שעטופה בצעיף כללי, שבהמשך נקרע ונשאר בבסיס הרגל של הפטרייה בצורת נרתיק. הפטרייה גדלה על הקרקע בחודשי חורף בחורשות אלונים ומחטניים. היא ראויה למאכל, אך אינה טעימה ביותר, ומלבד זאת, יש סיכוי לא קטן להתבלבל בזיהוי ולאסוף במקומה אמניתות רעילות עד לסכנת מוות כאמנית האביב או אמנית המוות. בנוסף אנו משערים שבישראל יש מין נוסף של אמנית רעילה  הדומה מאוד לאמנית ביצתית, קראנו לה אמנית משוערת. לכן לא מומלץ לקחת סיכון כזה.‬‬

‫השם העברי של סוג פטריות זה נובע מן השם היווני שלו, שהתאים בדיוק לסגנון השמות של פטריות בעברית, פשוט מ-"Amanita" הפך לאמנית. מקור השם הרוסי של הפטריות האלה הוא מעניין מאוד - פירושו "קוטל זבובים". מסתבר, שאמניתות, הרעילות לנו, יכולות להיות קטלניות גם לזבובים. פעם, כאשר עוד לא המציאו חומרים ותרסיסים קוטלי חרקים, אנשים ברוסיה, וכנראה גם במקומות אחרים, בהם גדלו פטריות כאלה, השתמשו בשיטות עממיות. הם אספו אמנית מנומרת או אמנית הזבובים (או Amanita muscaria), אותה פטרייה עליזה, אדומה עם נקודות לבנות מספרי הילדים), בישלו אותה במים או קצצו אותה לתוך צלוחיות עם מים מסוכרים במקצת, ושמו את הצלוחיות האלה על אדני החלונות כדי לקטול זבובים שנכנסים לבית. אני מאמינה, שסבתא שלי, שהיתה גרה בכפר, השתמשה גם היא בשיטה זו. הצלוחיות האלה על החלונות מוכרות לי מזיכרונות ילדות.‬

*השם הלטיני של אמנית זבובנית - muscaria - נגזר ממילה "זבוב, זבובים".

אזנונית יהודה אכן מזכירה אוזן ורדרדה-סגלגלה בצורתה הקרומית והחצי-שקופה. אוזן זו בחרה לצמוח על עץ ולא על בצידי הראש, כפי שהיתה אמורה לעשות. שמה המעניין של הפטרייה קשור לאגדה המספרת על יהודה איש קריות, שלאחר שבגד בישו תמורת שלושים שקל כסף וראה את תוצאת מעשיו, הלך ליער ותלה את עצמו על עץ (לפי גרסה אחת של האגדה העץ היה צפצפה רעדנית/Populus tremula ולפי גרסה נוספת - סמבוק שחור/Sambucus Nigra). ולאחר מותו צמחו על העץ הזה פטריות שהזכירו בצורתן את אוזניו של יהודה.

הפטרייה ראוייה למאכל, טובה לבישול ולטיגון. היא גדלה בחודשי החורף והאביב, בקבוצות, על גזעים וענפים של עצי עלים חיים ומתים מסוגים רבים.

‫כלונסית החולות היא פטרייה שרבים מהמלקטים יוצאי ברית המועצות (כולל אותי) לא שמעו עליה לפני הגעתם לארץ. ולכן  הספיקה להפוך למיתוס בפורומים של ישראלים דוברי רוסית. מהי הפטרייה הזאת, הדומה למוט עץ בגובה של ‬‪20-40‬‫ ס"מ עם כובע קטיפתי חום בראשו?! ומהיכן היא צצה? מסתבר, שהכלונסית מופיעה גם במדינות ברית המועצות לשעבר, אך לעתים נדירות יותר ובאזורים חמים ויבשים, במדבר ובערבה. בישראל היא נפוצה ומסתגלת טוב מאוד לאקלים החם. המרקם הקשה והמעוצה של גוף הרביה הבשל הוא חלק מהסתגלותה לתנאי גדילה בחום גבוה. פטרייה אחרת, רכה ובשרנית במרקמה, הייתה מתייבשת בשמש החמה בטרם הייתה מגיעה להבשלה. מסיבה זו הכלונסית אינה ראויה למאכל. ואם תגעו בפני הכובע החום-חלודי של הפטרייה הבשלה, תגלו, שזו אינה שכבת עור דקה, כמו בפטריות כובע רגילות, כי אם שכבה של אבקת הנבגים, אשר בהבשלתה נחשפת ומתפזרת ברוח.‬

‫*את שמה המקורי (Battarrea) קיבלה הפטרייה על שמו של המיקולוג האיטלקי ג'ובאני אנטוניו באטארה (1714-1789).(הוא לא גילה את הפטרייה בעצמו, אך תרם הרבה למדע בזמנו, ולכן לאחר מותו הוחלט לקרוא לפטרייה על שמו). השם העברי של כלונסית נוצר מן המילה "כלונס" - סוג של עמוד בניה חזק וגבוה, בדומה לרגל הגבוהה והמעוצה של הפטרייה הזאת.‬

‫ירוקת-דפים קיצית - פטרייה גדולה ורעילה, המופיעה בחודשי הקיץ במדשאות, בחצרות מושקות ובפרדסים, לעתים גדלה במעגלים. דומה למיני פטריות מסוג מיטרנית ולמטרינית האגוזים. שונה מהן בצבע הדפים, שהם בתחילה לבנבנים ומאוחר יותר משתנים לירקרקים-אפרפרים, לאחר מכן ירקרקים-חומים עד חומים. בגיל צעיר, כאשר דפי הפטרייה עדיין בהירים, כובעה לרוב עגול או ביצתי, דמוי כדור לבן ומכוסה קשקשים בולטים, לבנבנים או חומים.‬

‫השם העברי של הפטרייה מתאר את העובדה שהיא נוהגת לגדול בארצנו בעונת הקיץ, וגם שיש לה דפים ירוקים. השם הרוסי של סוג הפטרייה גם הוא פירושו "ירוקת-דפים" . ואת השם הרוסי של המין הזה ניתן לתרגם כ"סיג של עופרת". (סיג הוא מעין פסולת מתכת הנוצרת בתהליך העיבוד של מתכות). מצאתי ברשת תמונה של המתכת הזאת, ובה ניתן לראות, כמה שצבעה מזכיר את צבע הדפים של הפטרייה. שוב ושוב  מדהים לראות, כמה ידע מתוך תחומי מדע שונים צריך להיות לאנשים, המחברים את השמות הללו.‬

משפכנית לבנה – פטריית דפים די קטנה, עדינה, לבנבנה, הגדלה בקבוצות בחורשות אורנים ובקרחות היער. רעילה עד לסכנת מוות! בחורשות אורנים ואלונים בישראל גדלים כמה מיני משפכניות לבנבנות או אפרפרות-בהירות, חלקות או קמחיות, עדינות, ללא ריח מיוחד - כולן רעילות מאוד!

השם העברי של הפטרייה מעיד על הצורה האופיינית של הכובע שלה - שקוע במרכזו דמוי משפך. הדבר המפתיע, שפירושו של השם הרוסי הוא "דברנית, פטפטנית". לצערי, לא מצאתי הסבר, מדוע פטרייה, אורגניזם מהשקטים שניתן להעלות על הדעת, קיבלה שם שכזה, ועל מה היא יכולה לספר למלקט.

‫אסימונית אלון או אסימונית יערית - פטרייה קטנה, עדינה ודלילה, בעלת רגל דקה וכובע עגול בצבע תפוזי-צהבהב או חום-צהבהב-בהיר, הגדלה בחורשות אלונים ואורנים בעונת החורף. נחשבת לפטריית מאכל, אך גודלה מגיע לכמה סנטימטרים בלבד ובשרה דליל מאוד. בנוסף, אפשיר להתבלבל בינה לבין פטריות דפים רעילות, למשל, למשפכניות למיניהן.‬

‫גם שמו העברי של סוג הפטריות הזה וגם שמו הרוסי מתפרשים כמשהו קטן ועגול, כמו אסימון או מטבע קטן ומזערי, פרוטה. הפטריות האלה, הגדלות בקבוצות מפוזרות על שכבות עלים או מחטים ביער, דומות לחופן של מטבעות קטנים אשר נפלו מתוך כיסו של מטייל חולמני.‬

דיאוית מנצנצת - פטרייה בעלת גופי רביה קטנים למדי, שבדרך כלל מופיעה במקבצים גדולים וצפופים, בעיקר על גזעים כרותים של עצים רחבי עלים, על אדמות דשנות. הפטרייה נאכלת כל עוד הדפים בהירים, אך מתקלקלת ממש תוך שעות ספורות לאחר הליקוט, לכן מצריכה עיבוד מיידי, ובישול מקדים במשך כ-‬‪5‬‫ דקות. למטרת מאכל מומלץ ללקט את הכובעים בלבד כיוון שהם טעימים יותר, נקיים יותר ופחות שבירים.‬

‫פירושו של השם הרוסי של פטריות מסוג דיואית הוא "גדל על גללים", עקב העובדה כי גללי חיות הם המצע החביב על הפטריות האלה. השם העברי הנגזר מן המילה דיו מתייחס לתכונה מאפיינת נוספת של פטריות מסוג זה, הנקראת בשפה מקצועית אוטוליזה או עיכול עצמי. כאשר הפטריות מגיעות להבשלה, דפיהן מתמוססים והופכים לנוזל שחור כדיו המכיל נבגים בשלים.‬

‫גם השם העברי של דיואית מנצנצת וגם השם הרוסי, מיוחסים שניהם לכיסוי גרגרי המנצנץ בשמש, והמופיע על הכובעים של הפטריות הצעירות.‬

‫מעניין לראות כיצד אבות המיקולוגיה וממציאי שמות הפטריות הקדומים ידעו לשלב באופן מתוחכם ובדקויות לשוניות את המאפיינים הבולטים של הפטריות בשמם הלטיני: *מסתבר שלשם הלטיני של מין זה, "micaceus" קיימות שתי אפשרויות של פירוש. הפירוש הראשון הוא הנגזר מן המילה "‬‪mico‬‫", שמשמעותה "פרור, גרגיר". והפירוש השני נגזר ממילה "‬‪mica‬‫" - "לנצנץ". כלומר, השם הלטיני מעיד על כמה סימנים מאפיינים של הפטרייה.

‫דיואית מצוייצת - פטרייה גדולה ובולטת בשטח, לעתים עולה מעל פני הדשא דמוית ארטיק וניל על מקל. בשלב הזה, כל עוד הכובע סגור, לבן והדפים, שבצדו הפנימי, בהירים, הפטרייה טובה למאכל. לדיואית חיי מדף קצרים ביותר, ולכן מצריכה ניקוי ועיבוד ביום הליקוט. זו אחת הסיבות, מדוע פטריית המאכל הטעימה הזאת אינה מתאימה לתירבות. כמן כן, היא מצריכה בישול מקדים למשך ‬‪10-15‬‫ דקות.‬

‫בעבר נחשבה דיואית מצוייצת לפטרייה הגורמת להרעלה, כאשר אוכלים אותה בסמוך לשתיית אלכוהול. בדיקות ומחקרים בנושא הוכיחו, שהמידע הזה שגוי. גם על פי המידע שבספרו של פרופסור ואסר וגם בתשובות של מיקולוגים בפורום מקצועי, שפניתי אליהם עם השאלה הזו, קיבלתי תשובה, שהמידע על רעילותה של דיואית מצוייצת עם אלכוהול הוא מיושן.‬

‫ מין של דיואית, שגם הוא צומח בארץ והנו רעיל ביחד עם אלכוהול הוא דיואית משחירה.‬

דפדפנית המחטנים היא פטרייה עצית נוספת, אשר מסיבה כלשהי מופיעה פעמים רבות בתמונות ובדיווחים של משתמשי הפורום שלנו. גופי הרביה שלה הם רב-שנתיים, לכן ניתן לצפות בפטרייה באותם מקומות גדילה למשך כמה שנים. מעניין לעקוב אחרי השינויים בצבעי גופי הרביה שלה בעונות השנה השונות ובתנאי מזג אוויר שונים. בתנאים לחים מרקם הפטרייה נהיה גמיש, וצבעה הופך לחום-צהבהב בגוונים חמים. בתנאים יבשים וחמים גופי הרביה הופכים לחומים-עכורים, עמומים ושבירים. וגופי הרביה הוותיקים לעתים נעשים חומים-שחורים או שחורים. הפטרייה אינה ראויה למאכל.‬

‫*מקור שמה של הפטרייה הוא במילה היוונית Gloeophyllum הבנוי מן המילים "gloios" - דבק, שרף, חומר דביק + "phyllas" - עלים, דפים. אולי מן הסיבה, שגופי הרביה של הפטריות האלה לעתים מתחברים בצדם ויוצרים מבנים דמויי דפים ארוכים, המחוברים בחוזקה למצע.‬

‫לחלחת שנהב - גם היא פטריית מאכל שאינה מוכרת במיוחד, אך השכיחה ביותר בין מיני לחלחות. בתנאים לחים ובגשם פני הפטרייה הופכים לריריים, חלקלקים ומבריקים. דפיה לרוב עבים ודליליים, צבעם קרם-לבנבן. בדרך כלל היא גדלה בחורשות אלונים בצפון הארץ, אך מספר פעמים מצאתי אותה צומחת אחרי הגשם בשיחים במרכז תל-אביב.‬

אחלמית ערומה/סגולה - חלק מהמלקטים נמשכים לצבעה הסגול וחלק נרתעים ממנה. קשה להתבלבל בין המין הזה לבין מיני פטריות אחרים, מלבד אחלמית עכורה, שדומה לה מאוד וגדלה באותם המקומות, ומיני הינומות סגולות, הגדלים בחורשות אלונים בצפון הארץ. הפטרייה מוכרת יחסית ויש מלקטים דוברי עברית המכנים אותה בשם "סגולית". למרות שאחלמית סגולה נחשבת פטריית מאכל איכותית, לא כולם אוהבים את הטעם והריח שלה.  היא בעלת ריח עז וניחוחי. הפטרייה מצריכה בישול מקדים של כרבע שעה-עשרים דקות, ושפיכת המים לאחר מכן. גדלה בחורשות מעורבות, חורשות אורנים, איקליפטוסים, ולרגלי שיטה מכחילה.

אחלמית עכורה/מלוכלכת - "אחותה" של האחלמית הסגולה. מרקמה דליל ומימי יותר, שולי הכובע לעתים שקופים במקצת, צבעה דהוי יותר, חום-ורדרד או צהבהב-לילכי, הטעם והריח עדינים וחלשים יותר. לעתים קרובות היא גדלה באותה התקופה ובאותם המקומות, בהם גדלה אחלמית סגולה. הפטרייה נאכלת גם היא ומצריכה בישול מקדים במשך כעשרים דקות (נא לשפוך את המים לאחר מכן).

 כנראה שמקור השם "אחלמית" הוא אבן החן המקראית הנקראת אחלמה המופיעה בתנ"ך כאחת האבנים בחושן של הכהן הגדול. אחת מאבני החן המיוחסות לשם הזה היא אמטיסט, שבצבעה הסגול-ורוד מזכירה את צבע האחלמית.

‫לבקנית האגוזים/מטרינית האגוזים - פטריית מאכל המופיעה גם בקיץ וגם בעונת הגשמים, בעיקר במדשאות, בשטחים פתוחים, בגינות. הפטרייה בדרך כלל מגיעה לגודל בינוני ומזכירה מצורתה פטריות מסוג אמנית, שעלולות להיות רעילות ומסוכנות. יש לה טבעת והרגל לעתים מעובה במקצת בבסיסה המהווה סימן זיהוי המעודד את המעזים ללקט אותה. לעומתה, אמניתות רעילות הן פטריות יער המעדיפות לצמוח בחורשות אלונים ובחורשות מעורבות בחורף ובאביב ואינן מופיעות בקיץ במדשאות ובגינות, ביחוד לא באזור המרכז. פטריית רעל, הגדלה במדשאות ובשדות בחודשי קיץ ודומה למטרינית האגוזים, היא ירוקת הדפים הקיצית. ההבדל ביניהן הוא בעיקר צבע הדפים. למטרינית האגוזים הדפים לבנבנים בגיל צעיר ומאוחר יותר הופכים לורדרדים.‬

‫שמותיה של הפטרייה ברוסית ובעברית - מתקשרים לשם הלטיני שלה "Leucoagaricus", המורכב משני חלקים: "לבנה"+"פטריה" ומתיחס לצבעה הלבן. בעברית - לבקנית, וברוסית- "פקועה לבנה". אך בשמות המין עצמו קיימים הבדלים. השם העברי מכיל את המילה  אגוזים, ובשום גרסאות של השם הרוסי של הפטרייה לא נמצא איזכור של אגוזים. גם בתאור הפטרייה עצמה לא נראה שיש קשר בינה לבין אגוזים. שתי הגרסאות העיקריות של השם ברוסית הן "לבקנית מסמיקה", שאולי, קשור לעובדה, שלפעמים, בהתייבשותו, הכובע של הפטרייה הופך במרכזו לחום-אדמדם, כאילו פניו הלבנים מקבלים סומק. והגרסה השנייה פירושה בערך "לבקנית שטותית, חסרת כל ערך".  אלכסיי מיאסניקוב, שפרסם את עבודתו על פירושי שמות לטיניים של פטריות באתר רוסי מקצועי בנושא פטריות  Грибы Калужской области, נתן הסבר מפורט לשאלה זאת. למילה הלטינית "naucinum", שנכללת בתוך אחד השמות הלטיניים של הפטרייה, יש שני פירושים עיקריים. פירוש אחד הוא "קליפת אגוז". והפירוש השני הוא "שטות, דבר לא חשוב". כנראה, שחלק מהמיקולוגים תירגמו את שם הפטרייה לפי הפירוש הראשון של המילה, וחלק - לפי הפירוש השני.‬

בתשובתו על שאלתי לגבי השמות הלטיניים של הפטרייה הזאת, אלכסיי גם סיפר, שבעבר, אנשי מדע שעסקו במקצועות כמו מיקולוגיה, היו מחוייבים בדרישות ההשכלה שלהם ללמוד את השפות לטינית ויוונית, (והיום השפות האלה הוסרו ממקצועות חובה) אבות המיקולוגיה שלטו בשפה הלטינית ברמה גבוהה מאוד, ולעתים אהבו להכניס לשמות הפטריות משחקי מילים ומשמעות כפולה. לכן השמות הלטיניים של פטריות מכילים לעתים כמה רבדים של מידע נסתר על אותה הפטרייה.

דפונית מאוגדת היא פטריית מאכל מוכרת פחות, הגדלה בעונת החורף בחורשות אורנים ובחורשות מעורבות. היא מאופיינת באמצעות אופי גדילתה, בקבוצות צפופות של גופי הרביה המחוברים בבסיסי רגליהם, כך שהכובעים שלהם נדחסים יחד ולעתים הופכים לגליים מאוד. *השם הלטיני של מין זה, "decastes" פרושו "העומד בעשיריה" וגם הוא מציין, שהפטריות הללו גדלות בקבוצות מאוגדות. יכול להיות, שמסיבה זאת מרקמה של הדפונית הוא פחות שביר ויותר מוצק וגמיש, מאשר מרקמן של ישעוריות ושחרחריות, הדומות לה. מרקם שכזה מאפשר לגופי הרביה לגדול ולהתפתח בצפיפות רבה מבלי לשבור האחד את השני.  

מיטרנית מתקלפת - זוהי פטריית מאכל, הגדלה בשדות ובפארקים בעונת החורף, אך לעתים מופיעה גם בחודשי הקיץ. וכיוון שצורתה, כפי שניתן לראות, מזכירה את צורת גוף הרביה של ירוקת-דפים קיצית, קיימת סכנה להתבלבל ביניהן. הרגל הגלילית והארוכה עם טבעת, צורת הכובע הבשרני והרחב והקשקשים הכהים שנראים מתקלפים (זו הסיבה לשם העברי של הפטרייה) של הפטרייה הזאת דומים מאוד לאלה של ירוקת-דפים קיצית. הסימן האופייני, המבדיל ביניהן הוא צבע הדפים בשלב בשל יחסית, כאשר הדפים של ירוקת-הדפים הופכים לירוקים-אפרפרים, והדפים של המיטרנית שומרים על צבעם הלבנבן. מסיבה זאת מאוד לא מומלץ ללקט גופי רביה צעירים של המיטרנית הזאת, כי ניתן לבלבל אותם עם גופי רביה צעירים של ירוקת-הדפים, שדפיהם עדיין לבנבנים. פטרייה נוספת, הדומה למיטרנית מתקלפת היא לבקנית האגוזים, פטריית קיץ נאכלת. פני הכובע שלה בדרך כלל בהירים יותר, אלא אם הם מתכהים ונסדקים במצב יובש. ובסיס הרגל שלה בדרך כלל לא מתרחב או מתרחב במקצת בעוד בסיס הרגל של מיטרנית מתקלפת הוא לעתים בולבוסי במובהק.‬

‫שמה של סוג הפטרייה, גם בעברית וגם ברוסית, נגזר מן המילה "מטרייה" בשתי השפות. צורתם של גופי הרביה של הפטריות האלה באמת מזכירה מטרייה קטנה. באתר שלנו נמצאת תמונה של בחורה חמודה, ש"מסתתרת מתחת למטרייה".‬

‫גמצוץ חרוטי זוהי פטריה טעימה מאוד ובעלת חזות מיוחדת. המופיעה בסוף החורף-תחילת האביב. כובעה חרוטי ושטח פניו מכוסה שקעים דמויי חלת-דבש. גם הרגלי הגדילה של הפטרייה מיוחדים למדי. לעתים היא צומחת לא במאונך מן האדמה, אלא בצורה אופקית. מופיעה ביערות שנשרפו, בחצרות ובשדות. פעם אחת מצאתי קבוצה של גמצוצים הצומחים מתוך קיר אבן ליד כביש מרכזי בתל-אביב. למרות שהמציאה שימחה אותי מאוד, לא אספתי פטריות, שצמחו באזור מזוהם כזה.‬

‫הפטרייה טובה למאכל לאחר בישול מקדים במשך כ-‬‪15-20‬‫ דקות.‬

‫השם הרוסי נגזר מן המילה "קמט", כי פני הכובע של הפטרייה נראים מקומטים מאוד. על אדם זקן, כפוף ובעל קמטים רבים בפניו אומרים ברוסיה, שהוא "הגמצוץ הזקן". השם העברי נגזר, כנראה, מהמילה "גומץ" שפירושו "שקע, חלל", שגם הוא מתיחס למבנה של כובע הפטרייה בעל השקעים הרבים.‬

‫פטרת אצטרובל שייכת לסוג של פטריות-דפים קטנות, הגדלות ביערות, על הקרקע או על גזעים של עצים. בדרך כלל אינן בולטות לעין המטיילים. הפטרייה הזאת, אומנם, מעוררת עניין ולעתים מופיעה באוספים של צילומי פטריות יער בגלל אופן גדילתה המיוחד - היא גדלה על אצטרובלים של עצי אורן ירושלמי. לפעמים פטרייה בודדת, ולפעמים קבוצה של כמה פטריות קטנות, ורדרדות-אפורות או אפורות-חומות עולה מתוך אצטרובל ומהווה תמונה משעשעת ונוגעת ללב. הפטרייה אינה טובה למאכל.‬

‫*שם הסוג של הפטריה הזו נגזר מן המילה "פטרייה" בדומה לשם הסוג שלה ביוונית, Mycena, הנגזר מהמילה "mykes", שפירושו "פטרייה".‬

טבורית הזית היא פטרייה רעילה, הבולטת לעין גם עקב צבעיה העזים  - זהוב-תפוז, כתום-תפוז, תפוז-חום, וגם משום שלעתים היא מעדיפה לגדול בקבוצות של מספר פטריות המקובצות  ביחד והיוצרות מבנה די גדול ובולט בשטח. הפטרייה גדלה במטעי זיתים, בחורשות אלונים ובחורשות מעורבות בעונת החורף, לעתים על גזעים וגדמי עצים. צבעה הלוהט אמור לשמש כאזהרה - התרחקו, אל תגעו בי, אני רעילה! אך מה שקורה בפועל הוא שעקב הצבע הכתום-תפוז של הפטרייה, חלק מן המלקטים מזהים אותה בטעות כנטופה ערבה או גביעונית נאכלת. כפי שכבר אמרנו, נטופה ערבה, פטריית מאכל בצבע כתום-תפוז, מוריקה בשפשוף ובחתך ומפרישה מיץ כתום, כשהיא לא יבשה מאוד. סימן זיהוי נוסף, ביחוד בנטופות בשלות - הרגל שלהן נעשית חלולה בבגרותה. בנוסף, גם נטופות וגם גביעוניות גדלות על הקרקע ולא על גדמים או גזעים של עצים. וכשמביטים בתמונות של גביעונית נאכלת, ניתן לראות, שהיא אינה כתומה כל-כך, כי אם יותר צהובה כצבע חלמון של ביצה.‬

‫הבלבול בינה לבין טבורית הזית נובע בדרך כלל מפירוש השם הרוסי של גביעונית, שמשמעותו היא "שועלית". גביעונית היא פטריית מאכל מצוינת אך נדירה מאוד בארץ,   ומלקטים רבים שמעו על הפטרייה אך מעולם לא ראו אותה ולא יודעים לזהותה. על פי השם "שועלית" הם מניחים, שהפטרייה צריכה להיות כתומה-אדמונית כמו צבע פרוותו של שועל. ואז הם פוגשים ביער את צבעה הלוהט של טבורית הזית.. למזלם, הפטרייה אינה רעילה מספיק, כדי לגרום למוות, אך היא יכולה בהחלט לגרום להרעלות קיבה קשות.‬

‫*שם הסוג של הפטרייה ברוסית זהה לשם היווני שלו: "Omphalotus", המכיל בתוכו שתי מילים, המאפיינות את צורת גופי הרביה שלה: "omphalos" - טבור, "ous, otos" - אוזן. כיוון שטבורית הזית היא פטרייה, המעדיפה לגדול על גזעים ושורשים של עצים, תנאי גדילתה לעתים מאפיינים את צורתה המזכירה אוזן (בדומה לפטריות מסוג אוזנית, שרובן גדלות גם הן על עצים וקיבלו את שמן על פי צורת גופי הרביה.) בנוסף לכך, פני הכובע של הטבורית הם לעתים בעלי שקע קטן דמוי טבור.‬

קשקשנית פחומה גדולה ממלקטים ישראלים קיבלה את הכינוי : "ארנייה כוזבת". צבעם של פני הכובע שלה והרגלי גדילתה באמת דומים לאלה של ארנייה. קשקשנית פחומה גדלה בקבוצות בחורשות ארנים, לעתים סביב גדמים וגזעים כרותים של עצי אורן. כשהופכים את הפטרייה - מייד מגלים את ההבדל העיקרי - קשקשנית היא פטריית-דפים ולא פטריית-נקבוביות. וכשמה: "פחומה" היא מעדיפה לגדול במקומות שלאחר שריפה, באתרי פיקניקים וכדומה. ניתן היה לצפות, שפטריה בשם "קשקשנית" תיראה קשקשית במראה, אך כפי שאפשר לראות בתמונה, הכובע שלה חלק. החלק הקשקשי שבה הוא הרגל, המכוסה בקשקשים כהים קטנים. קשקשנית נחשבת לפטריה לא טעימה ושאינה ראויה למאכל, אך יש מלקטים, המשרים אותה במים ולאחר מכן מבשלים וכובשים אותה.

‫פסיפסית החולות - מין נוסף של פטרייה שאינה  ראויה למאכל ממשפחת העוריתיים. הפטרייה נפוצה באזורים יבשים וחוליים, בחורשות איקליפטוסים, ברושים ועצי מחט אחרים, ולעתים מופיעה גם בחום הקיץ. שמה, "פסיפסית", ניתן לה מכיוון שחתך גוף הרביה שלא הגיע להבשלה מלאה, נראה דמוי פסיפס צבעוני. למעשה, כל נקודה קטנה בפסיפס הזה היא שק זעיר מלא בנבגים. כאשר הפטרייה מגיעה להבשלה מלאה, צבע הבשר שלה הופך לחד-גוני, דמוי אבקה חומה-צהבהבה-עכורה או חומה-זיתית, ומבחוץ הפטרייה מאבדת את צורתה העגולה ולעתים מקבלת צורה הדומה לגוש של בוץ או של אדמה.‬

‫השם הרוסי של מין זה נובע משמו הלטיני ופירושו "צובע", כי בעבר גופי הרביה הבשלים של הפטרייה הזו שמשו להפקת צבע צהוב לצביעת בדים ואריגים.  ‬

נקבובנית חרפית - במבט מלמעלה, הפטריה הקטנה והרזה הזאת נראית  כפטריית-דפים כלשהי, אך כשהופכים אותה, במקום דפים מגלים שכבה דקה של צינורות בעלי נקבים מצולעים צהבהבים. ואם נמשש את הפטריה, נגלה, שמרקמה מוצק וקשה מאוד. מסתבר, שנקבובנית חרפית היא פטרייה עצית, הגדלה על ענפים, גזעים ושרידים של עצי עלים בעונת החורף. והקשיחות של בשרה מוסברת, כנראה, על-ידי סוג חומרי ההזנה, שהיא מקבלת מן המצע שלה. ניתן לשים לב שפטריות עציות, לרוב קשות ומוצקות הרבה יותר מאשר פטריות הגדלות על הקרקע. אולי זו אחת הסיבות, שבקרב פטריות עציות יש יחסית מעט סוגים הראויים למאכל. נקבובנית חרפית מתוארת בספרות המקצועית כניתנת למאכל, אך אינה מומלצת לליקוט מפאת גודלה הקטן ובשרה הקשה.‬

‫שמו העברי של סוג הפטרייה מתייחס למבנה הנקבובי של השכבה הפורייה שלה. *שמה הרוסי הגיע ממקור יווני "Polyporus" המורכב משני חלקים:  "poly" - הרבה + "poros"- נקב. כלומר, "פטרייה מרובת נקבים".‬

‫שברירית צעיפית גם היא פטריית מאכל שאינה מוכרת, למרות שהיא שכיחה יחסית ומופיעה בקבוצות גדולות, במדשאות ובפארקים, בחורשות איקליפטוסים ולרגלי עצי עלים אחרים, בעונת החורף ולעתים גם בקיץ. החיסרון העיקרי שלה הוא מרקמו העדין והשביר מאוד של גוף הרביה (לכן שם הפטרייה, גם בעברית, וגם ברוסית, מציין את השבריריות שלה). שבריריות, אשר נמצאות בשקית או בסל, יחד עם פטריות אחרות, שנלקטו, נשברות והופכות לחתיכות ופירורים קטנים עוד לפני שהמלקט מביא אותן הביתה. פעם או פעמיים נסיתי ללקט שבריריות בנפרד, בזהירות הבאתי אותן הביתה, בישלתי וטעמתי - לא התרשמתי לטובה כל-כך. הפטריות היו רזות ותפלות לטעמי. מאז אני משאירה אותן בשטח ולא רואה בהן פטריות לליקוט.‬

‫שם המין "צעיפית" מתיחס לצעיף חלקי, שניתן לראות בעיקר בפטריות צעירות, כאשר שאריות לבנבנות שלו תלויות בשולי הכובע.‬

‫שברירית כהה  (Psathyrella subatrata), אשר במאגרי שמות מקצועיים כמו Index Fungorum ו-Mycobank היום נחשבת למקבילה לשברירית חרוטית (Psathyrella conopilus), היא פטריית-דפים קטנה ושבירה, הגדלה בעונת החורף בשדות ובשטחים פתוחים ולעתים נחשדת על ידי המלקטים כרעילה ומסוכנת. אולי משום שצורתה מזכירה במקצת פטריות אגדיות מסוג קרוחה (Psilocybe), שנדירות בארצנו (וטוב שכך! ) אך שמן הולך לפניהן. לאמיתו של דבר, השברירית הזאת אינה רעילה ובחלק מהמקורות אפילו רשומה כניתנת למאכל, אך מפאת היותה קטנה ורזה מדי אינה שווה ליקוט. יש בפטרייה זו חן מסוים, בצבע החום-אדמוני של הכובעים החרוטיים-פעמוניים שלה, שאף פעם לא נפרשים עד הסוף, במראה המלוטש שלה, ללא שום שאריות של צעיף, פתיתים או פרטים אחרים, שהיו הופכים את פניה למרושלים, וגם במשפחתיות שלה - כי זו פטרייה, שלעתים קרובות גדלה בין עשבים בקבוצות של כמה גופי רביה העומדים זקופים ושקטים, כאילו התאספו יחד כדי לעשות צילום של תמונה משפחתית.‬

פקעית מצהיבה - זו פטרייה דמוית פקעת קטנה ופחוסה במקצת, צהבהבה או צהבהבה-עכורה, המופיעה בקבוצות בחורשות אורנים ובדרך כלל שקועה במקצת באדמה או מונחת על פני הקרקע. כל עוד צבע בשר הפטרייה לבן, הפקעית ראויה למאכל. אך ברגע שצבע הבשר משתנה לחום-צהבהב או חום-זיתי, הפטרייה נעשית אסורה למאכל.‬

‫השם הרוסי של הפטרייה נובע משמה היווני "Rhizopogon" המורכב משני חלקים: "שורש"+"זקן"(beard) ומתיחס לחוטי קורים רבים, המעטרים את גוף הרביה בבסיסו ומעניקים לו מראה מזוקן.‬

‫חריפית ורודת-רגל היא פטריית-דפים עם כובע אדום-ייני או וורוד-לילכי ורגל ורודה שבסיסה לעתים לבנבן. הפטרייה דומה למיני חריפיות ורודות וייניות הטובים למאכל, אך טעמה חריף מאוד גם לאחר הבישול. רוב מיני החריפית הגדלים בישראל, חריפים במצבם טרי (וזה כמובן המקור לשמה).‬

‫מעניין, ששמה הרוסי של חריפית משמעו "נאכלת טרייה", כלומר, שאפשר לקטוף אותה ומיד לאוכלה ללא בישול. ההבדל הניכר בין חריפיות הארץ וחריפיות, שגדלות ברוסיה ובמדינות אירופה - מינים רבים של חריפיות, שהכרנו מחו"ל, וגם חלק מן החריפיות שאדומות בצבען, לעתים אינן חריפות כלל בטעם (מינים רבים אך לא כולם!). אך מפני שונותם של  החריפיות הגדלות בישראל, ומפני שאיננו ממליצים לאכול שום פטריית יער ללא בישול מקדים, בין אם מדובר בפטרייה שגדלה בארץ או בחו"ל - אל תאכלו פטריית יער במצב טרי. לאחר בישול או טיגון, חלק מן המינים של החריפיות מאבדים את הטעם החריף ואלה ראויים למאכל, וחלק מהמינים, לצערנו, נשארים חריפים ואינם ראויים למאכל.‬

שסועה מצויה היא פטרייה עצית קטנה יחסית, לבנבנה או אפרפרה בצבעה ודמויית להב, כליה או מניפה בצורתה. צדה העליון בדרך כלל צמרי-שעיר וצדה התחתון דמוי דפים דלילים. הפטרייה אינה ראויה למאכל. היא גדלה בכל עונות השנה, על ענפים, גזעים וגדמים של סוגי עץ רבים. במרכז הארץ אני לעתים פוגשת אותה על גדמים יבשים של שיטה מכחילה.‬

‫שם הפטרייה, גם ברוסית וגם בעברית, מתיחס לתכונה האופיינית שלה - דפי ההינומית שלה מתפצלים לשניים בקרבת שולי הכובע, כלומר, נראים שסועים בקצוות.‬

עורית ים-תיכונית: כפי שניתן לראות בתמונה העליונה שלה, הפטרייה ממש "התפוצצה" ושחררה לאוויר אלפי נבגים בשלים. שיטת פיזור הנבגים דרך פתח קטן במעטה החיצוני של גוף הרביה או עקב קריעה או התפוצצות של המעטה היא אופיינית למינים השייכים לפטריות הכרס. בשלב צעיר גוף הרביה של העורית דומה לכדור או פקעת צהבהבה או צהבהבה-חומה, ולעתים בעל רגלית קצרה בבסיסו. הפטרייה אינה ראויה למאכל ובמקורות מסוימים אף מוגדרת כפטרייה רעילה, גם בגיל צעיר, כל עוד שבשרה לבן ומוצק. צבע הבשר משתנה ומתכהה מהר יחסית, הופך לחום-אפור ולאחר מכן לחום-סגול.‬

‫ברוסית פטריות מסוג זה קיבלו שם ופירושו "אבקית כוזבת" בשל דמיונן הרב למיני אבקיות הראויים למאכל. שם רוסי נוסף הגיע מהשם המקורי היווני Scleroderma, *המורכב משני חלקים "עור"+"קשה, יבש", המתייחס למעטה העורי והקשה של הפטרייה. דרך אגב, סקלרודרמה הוא גם שם של מחלה אוטו-אימונית כרונית המאופיינת בהתקשות והתעבות של העור.‬

‫שרועית אפרכסית היא פטרייה צהובה-כתומה נוספת, העשויה לגרום למלקט שאינו מנוסה לחשוב, שהתמזל מזלו למצוא גביעונית נאכלת. אך אם תתבוננו בה היטב תראו שהשרועית היא פטרייה עצית מובהקת, הגדלה על גזעים וענפים של עצים, בדרך כלל, בחורשות ארנים. שמה, שרועית אפרכסית, מצביע על הצורה האופיינית של גופי הרביה אשר מזכירה אוזן ארוכה, להב או לשון. בדומה לכך, גם השם הרוסי של מין הפטרייה הזאת הוא "דמויית אוזן". ואת שם הסוג של הפטרייה אפשיר לתרגם כמו "חזירונית" , אך יש בו משחק של שתי מילים "חזיר"+"אוזן". ובקשר לזה יש סיפור מעניין, על כך שפעם השם העממי לפטריות מסוג זה היה "אוזן של חזיר", כיוון שהצבע החום-צהבהב-עכור, הצורה המוארכת ודמויית אוזן, והמרקם הבשרני שלהן מזכירים אוזניים של חזירים. עם הזמן שתי המילים התחברו יחד והפכו ל"חזירונית".‬

‫לעיתים הפטרייה חסרת רגל לחלוטין, ולעיתים בעלת רגל קצרה צדדית במקום החיבור לעץ. לעומתה, גביעונית נאכלת היא פטרייה, הגדלה על הקרקע בחורשות אלונים, בעלת רגל ברורה, העולה זקופה מתוך האדמה.‬

‫בחלק מהמקורות, שמצאנו, שרועית אפרכסית מוגדרת כנאכלת אך תפלה בטעם ובעלת איכות ירודה. בחלק מהמקורות היא מופיעה כפטרייה לא טובה למאכל ואפילו רעילה במידת מה. בכל מקרה, היא אינה מומלצת לליקוט.‬

ישעורית מרה/חצויה - פטרייה גדולה ויפה המושכת את תשומת לבם של מלקטי ארניות בחורשות אורנים. לאכזבתם, היא נחשבת לפטרייה לא ראויה למאכל עקב טעמה המר. ובכל זאת, יש הטוענים, שלאחר השרייה ממושכת במים היא ראויה לכבישה במלח.

ניתן כבר, אם כן, להבין מדוע אחד השמות של הפטריה הוא "מרה".

 השם השני, "חצויה" מתייחס לחלוקה האופיינית בצבעי הרגל שלה לשני אזורים, שכביכול חוצים אותה. האזור בחלק העליון, מתחת לכובע, בדרך כלל בהיר יותר, לבנבן. והאזור התחתון של הרגל כהה יותר, כצבע הכובע או בהיר ממנו במקצת.

ישעורית אפורה או אדמתית  מועמדת להתחרות עם הארנייה על תואר  "הפטרייה השכיחה ביותר”, אך  מפסידה בתחרות משתי סיבות עיקריות: 1. ישעורית מתחילה להופיע בכמויות רק בסוף דצמבר-תחילת ינואר, לקראת סוף העונה. 2. ישעורית היא פטריית-דפים, ומלקטים רבים מעדיפים ללקט רק פטריות עם נקבובים (דמוי ספוג מלמטה) מחשש מפטריות-דפים רעילות ומסוכנות.  בקרב מלקטים דוברי רוסית הפטרייה קיבלה כינוי "עכברונית", משום שהיא גדלה מתחת לשכבה של עלים או מחטים ורק קצוות של הכובע הקטיפתי האפור צצים החוצה -  כמו עכברון קטן שמציץ החוצה מתוך הפינה הנסתרת שלו.