פטריות בישראל

צמידנית דבש

Armillaria mellea

*השם העברי של הפטרייה הוא שם זמני. המילה armilla פירושה "צמיד, צמידן", שמתיחס לטבעת על רגל של הפטרייה. המילה mellea - דבש, צבע של דבש, המתיחס לגוון הצבע של גופי הרבייה. 
**בשנת 2024 הפטרייה זוהתה באמצעות זיהוי גנטי אשר התבצע ע"י אלעד גילאון, במעבדה של פרופ' שי קובו בפקולטה לחקלאות באוניברסיטה העברית. 
פטריות מסוג זה הן פטריות טפיליות פתוגניות שמזיקות לשורשי עצים ושיחים רבים וגורמות לרקבון לבן ולתמותם. בדרך כלל הן נפוצות באזורים הצפוניים של כדור הארץ, אך נמצאו גם בדרום אפריקה, אוסטרליה, ובשנת 2021 מושבה של הפטריות האלה נמצאה בישראל, בפארק של בת-ים. יכול להיות שהפטריות הובאו לארץ יחד עם צמח שהיה מותקף בהן. חשוב מאוד לעקוב אחרי התפשטות של הפטרייה באזורים אחרים של ישראל . 
פוסט על הפטרייה בקבוצה הישראלית על פטריות בפייסבוק. 

גופי הרבייה בדרך כלל מופיעים במושבות גדולות ובמקבצים רבים וצפופים של מספר פטריות היוצאות מנקודה אחת. ביערות של אירופה וצפון אמריקה ניתן לראות גדמים וגזעים של עצים שמכוסים במאות פרטים של צמידניות. גוף הרבייה בדרך כלל מגיע לגודל בינוני, אך לפעמים צומח בגודל מרשים. הקוטר של הכובע כ-4-10 ס"מ, לפעמים עד 15 ס"מ ויותר. הכובע בתחילה חצי-כדורי, כיפתי, עם הזמן נפרש ונעשה שטוח או שקוע מעט, שוליו דקים וגליים, ופיטם רחב ונמוך במרכזו. פני הכובע בפרטים צעירים מכוסים בקשקשים קטנטנים צפופים, שעם הזמן נעלמים והכובע הופך לחלק, ובתנאים לחים נעשה דביק ומבריק. צבע הכובע מגוון למדי. קיימת דעה או אמונה שצבעו מושפע מצבע המצע - מסוג העץ שעליו גדלה הפטרייה (מידע מויקיפדיה). כך למשל לצמידנית הגדלה על תות, שיטה או צפצפה צבע הכובע הוא צהוב-דבש, על אלון - צבע חום, על סמבוק - חום-אפור ועל עצים מחטניים - חום-אדמדמם. אנחנו לא יודעים מה היה המצע של הפטריות שנמצאו בישראל, אך צבע הכובעים היה חום-אפרפר עם גוון אדמדם. 
הדפים אינם צפופים, רחבים, בעלי דפי ביניים, יושבים או גולשים לרגל, בתחילה לבנבנים ומקבלים צבע בז'-ורדרד, חום-צהוב-בהיר או חום-אדמדם-בהיר. 
הרגל מרכזית, גלילית, ישרה או עקומה, מוצקה, בפטריות צעירות אטומה, בפטריות בוגרות הופכת לחלולה וסיבית-קשה. גובהה מגיע ל-10-15 ס"מ, לפעמים עד 20 ס"מ. עוביה כ-1-2 ס"מ (עד 3,5 ס"מ). החלק של הרגל שמעל הטבעת הוא בהיר, בצבע בז', צהבהב או לבנבן. מתחת לטבעת הרגל כהה יותר, חומה או חומה-צהבהבה, מכוסה בקשקשים פתיתיים קטנים. הטבעת גבוהה, בדרך כלל נשמרת, קרומית, יכולה להיות רחבה או צרה, לבנבנה או צהבהבה. 
בשר הכובע לבנבן, בשרני. בשר הרגל חום-חיוור, עם הזמן הופך לסיבי-קשה יותר. המידע על הטעם והריח שונה במקורות שונים. יש מציינים שהריח פטרייתי נעים והטעם אגוזי נעים. ויש כותבים שהריח לא נעים, חריף או חומצי, והטעם חריף או מריר. ככל הנראה גם זה יכול להיות מושפע מסוג המצע, תנאיי הגדילה ומגילו של גוף הרבייה.
אבקת הנבגים לבנה או ורדרדה. הנבגים חלקים, אליפסואידיים, חסרי צבע, עם טיפות שמן ופתח נביטה, 7-10*5-7 מיקרון. 

צמידניות לפעמים ניזונות על שרידי עצים מתים ורקובים כמו פטריות רקב, אך לרוב הן תוקפות עצים חיים. התפטיר של הפטרייה הזאת נראה כמו קורי חוטים שחורים וארוכים, המתפשטים מעץ אחד לאחרים סביבו. אנשי המדע חוקרים ומפתחים שיטות שונות וסוגים שונים של קוטלי הפטרייה הזאת. כאשר התפטיר של צמידנית גדל ומתפתח, מתגלה בו תכונה של ביולומיניסצנציה - ייצור ופליטת אור. כך שנתין לפגוש ביערות גדמים וגזעים שמאירים בחושך בגלל קורי התפטיר של צמידניות סביבם. לגופי הרבייה עצמם אין תכונה כזאת. 

ביערות אירופה גופי הרבייה של צמידנית מופיעים בסתיו-תחילת חורב. הפטריות מעדיפות חורשות של רחבי-עלים ומזג אוויר לח, אך מסוגלות לשרוד בתנאים קשים ומופיעות על מגוון רחב של עצים וצמחים. בינתיים אין לנו מידע על הפטרייה הזאת בארץ, איך היא הגיעה לכאן והאים התאקלמה והמשיכה להתפשט. 

צמידנית נחשבת לפטריית מאכל שדורשת זהירות ומצריכה בישול מקדים ממושך. ללא בישול מקדים היא יכולה לגרום להרעלת קיבה, שלשולים ובחילות. בנוסף, היא לא מומלצת לאכילה בסמוך לשתיית אלכוהול, באותו יום. רצוי לבשל אותה בישול מקדים למשך 30-40 דקות. לרוב המלקטים אוספים רק את הפרטים הצעירים ולעתים רק את הכובעים, כי הרגליים סיביות וקשות מדי. ידועים גם מקרים של תגובה אלרגית לאכילת הפטריות האלה. 

בתאור השתמשתי במידע מהאתרים: mycobank.org, en.wikipedia.org, first-nature.com, gribomaniya.ru

תמונות הפטרייה באתר: mykoweb.com

התאור חובר על-ידי אולגה גודורובה.